הדולה מסמרקנד

אם הבנים שמחה | מסע בעקבות נשים גליליות

%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%946כתבה שניה בסדרה הדולה מסמרקנד – שרה הייל התנכרה בעבר למוצאה הבוכרי, וכיום היא מנהלת את המרכז היחידי בארץ למורשת יהדות בוכרה *
לידה נתפסה אצלה כתהליך מפחיד ומסוכן וכיום היא דולה * האישה שבנתה בית עגול הצליחה להתחבר לעצמה ולקרב גם אחרים לשורשים שלהם
| כתיבה וצילום: אילה יבגי
המסע הנשי גלילי ממשיך בכביש המתפתל אל כפר ורדים. אני עומדת לפגוש את שרה הייל (46), במקום שהיה בית מגורי משפחתה, וכיום הוא משמש בית המורשת ליהדות בוכרה. המרכז נקרא 'פליאה', לזכרה של בִּתם של שרה ואברהם שנפטרה בינקותה.
אני מגיעה לבית לגמרי לא שגרתי, הבנוי מחללים עגולים המחוברים זה לזה. שרה מקבלת את פניי, לבושה בבגדי כלה בוכרית. היא מציעה לי פרטי לבוש מסורתי מתוך מתלה גדול, שמזמין את הבאים בשערי הבית העגול ללבוש שלל בגדים צבעוניים כדי להיכנס לאווירת המקום. אני מוצאת את עצמי חובשת כתר שנהגו ללבוש בנות בוכרה בימי חג ולבושה שמלה ססגונית. שרה מחמיאה לי על המראה החדש וכך, לבושות במיטב מחלצות בוכרה, אנחנו מטיילות ברחבי הבית המיוחד של שרה.
הליכה ברחבי הבית העגול בלבוש המסורתי מאפשרת להתחבר אל המקום ולחוש אותו הכי קרוב שיש. אנחנו עוברות יחד בין החדרים העגולים המכונים בפי בני המשפחה בשם "כדורי שינה", ואני חושבת לעצמי כמה קל להתערסל במיטה בתוך כדור השינה ולישון שנת ישרים, וכמו להיוולד מחדש כל בוקר בחלל חובק ועוטף, עם חלון עילי המגלה את שמי הבוקר. בכל הבית כולו ישנו קיר ישר אחד בלבד ועליו תלויות תמונת הנישואין של הוריה של שרה ותמונות נוספות שנתרמו על ידי בני הקהילה הבוכרית. בכדור השינה הסמוך מוצגים בגדים מסורתיים רקומים.
שרה מעבירה את היד בין הבדים הרכים ומציגה לפניי שלל רקמות מעשה חושב בחוטי זהב וכסף המעטרות אותם. בחלל המרכזי של הבית ישנו חלון ענק המגלה נוף עוצר נשימה. הנעימות המסורתיות מתנגנות ברקע ומוחזרות באקוסטיקה מושלמת מן התקרה הקמורה, ואני מרגישה עטופה, מרגישה בית.
אנחנו יוצאות אל הגינה המשקיפה על שמורת טבע ירוקה ויפה, ושרה מספרת מה הביא אותה אל המקום, אל כפר ורדים ואל הסבת בית המשפחה ל'פליאה' – בית מורשת יהדות בוכרה. ישראלית מבוכרה שרה עלתה לארץ בשנת תשל"ג, כשהייתה בת שש. "כמה ימים אחר כך התחילה מלחמת יום הכיפורים, ואני זוכרת את עצמי חושבת שאני חיה כעת מציאות חדשה, ופה הדברים מנוהלים ומרגישים אחרת", היא מספרת. "לכן, מתוך החלטה מחושבת, עשיתי ככל יכולתי כדי להיות כמו כולם, להיות ישראלית לכל דבר.
התביישתי במראה של הוריי, בכיסוי הראש של אמי. לא הייתי מוכנה לדבר את השפה הבוכרית, ללמוד את הבישולים, לשמֵר משהו מן העבר. נהגתי לומר שמשפחתי בוכרית ואני ישראלית". ואיך הורייך הגיבו לזרות שחשת כלפי מוצא משפחתך? "הוריי היו עסוקים בהישרדות של עולים חדשים, לא היה פנאי לרגשות, הם היו צריכים למצוא עבודה, ללמוד את השפה, להתמודד עם הבירוקרטיה ובתוך כך גם לדאוג לבית. אימא הביאה אתה מסמרקנד את הבית שלה, את כל פיסות ההיסטוריה שהיא רצתה לשמר – בדים מיוחדים, כלים טיפוסיים, תכשיטים. יום אחד פרצו לביתנו, והכול נגנב, כל העבר נלקח, וזה שבר את אימא שלי.
אני, לעומת זאת, הייתי מאוד הגיונית וקרה, אמרתי: 'מה שהיה – עבר, נגמר – צריך להמשיך הלאה'. לא הותרתי כל מקום לרגש". "עשיתי את המסלול הצברי הטיפוסי", שרה ממשיכה את סיפורה. "בית ספר, תנועת נוער, צבא, ובתקופת השירות פגשתי את בעלי אברהם. הוא הגיע כמתנדב מאנגליה על אשרת תייר, והזוגיות פרחה. אלא שהאשרה להישאר בארץ הסתיימה, ואברהם נאלץ לחזור לאנגליה.
דרכינו נפגשו שוב בטיול הגדול שלי אחרי השירות הצבאי, ובסופו מצאנו את עצמנו צריכים לקבל שוב החלטה לגבי עתידנו. אני הצעתי שניסע יחד לקפריסין ונינשא נישואים אזרחיים, רק כדי שנוכל להמשיך להיות יחד בישראל או באנגליה, אך אברהם ראה בנישואין ערך, והיה חשוב לו שמשפחתו תהיה נוכחת בחתונה.
וכך מצאתי עצמי על אדמת אנגליה, נשואה נישואין אזרחיים לאברהם ומתחילה פרק חדש בחיי". תינוק מן המים באנגליה נולד אדם, בנם הבכור של שרה ואברהם. "אדם נולד בלידת מים, שהייתה לגמרי לא שגרתית באותה התקופה, אך לי היה ברור שזו הדרך הנכונה ביותר להביא ילד אל העולם", היא אומרת. "שכרתי לעצמי בריכה וחיפשתי בית חולים שיאפשר לי ללדת לידת מים. הבריכה הייתה עשויה מפנלים קשיחים שמבריגים זה לזה ועליהם פורסים יריעת ניילון סטרילית. בית החולים הראשון שאליו פניתי סירב, מכיוון שהמבנה היה ישן כל כך, והיה חשש שהרצפה לא תחזיק את משקל הבריכה.
בסופו של דבר הגעתי לבית חולים שהיה מוכן לאפשר לי ללדת כרצוני. המאמץ התברר ככדאי, וחוויתי לידה מדהימה. הייתי מוקפת בנרות, במוזיקה שאהבתי, באווירה רגועה ובמעטפת של מים סביבי. אברהם דאג לעסות את גבי הדואב במהלך הלידה, וכשאדם יצא לאוויר העולם הרגשתי מיד שזו חוויה שאני רוצה לחוות שוב, לכן כשהחזקתי אותו בידיים שאלתי את אברהם מתי אנחנו מביאים עוד ילד אל העולם", היא נזכרת. כיום, בתוך עיסוקייך הרבים, את גם דולה.
האם זוהי דרכך להעביר לנשים אחרות את החוויה העוצמתית שאת חווית? "בהחלט כן. אך אני חייבת לציין שהחוויה הנפלאה בעצם התחילה בפחד עצום מן הלידה. אימא שלי, שהייתה אחות במקצועה, נהגה להגיב לפחד האדיר שלי מפני מחטים במילים: 'אם את לא מסוגלת להתמודד עם כאב של מחט, איך תתמודדי עם כאב הלידה?' המשפט הזה לא הרפה ממני, וכעבור שנים, כשהייתי בהיריון הראשון, המשפט הדהד בי וגרם לי לפחד עצום לקראת הלידה.
באופן אינטואיטיבי עשיתי כל מה שניתן כדי להפוך את הלידה לחוויה חיובית, ואכן כזו היא הייתה, וכיום יש לי הזכות ללוות נשים ולחוות איתן את החוויה המרוממת הזו". איך קיבלו הסביבה והצוות הרפואי את הרצון שלך ללידת מים, שלא הייתה תופעה מוכרת אז? "הסביבה הגיבה בהתרגשות ובהתפעלות, ואפילו כתבו על הלידה בעיתון. הכותרת הייתה "Adam is a Water Baby", אך לצד ההתרגשות היו גם לא מעט חששות מצד הצוות הרפואי בבית החולים. לא היה להם ניסיון קודם עם לידת מים, והם באו בגישה שראתה צורך בחיבור תמידי למוניטור ובדיקות שונות. אני הרגשתי שהתהליך הוא טבעי ובשליטתי והרגעתי אותם שהכול יהיה בסדר אם פשוט יניחו לי. פחד הילדוּת שלי מפני מחטים גרם לי לבקש לידה טבעית וללא התערבות. צחוק הגורל הוא שבסוף למדתי להיות מטפלת ברפואה סינית. במקום שבו אורב לנו הפחד, דווקא שם יש מקום לעבודה פנימית".
במשפט האחרון טמון כל כך הרבה כוח, ואני מבקשת משרה לבאר לי אותו יותר לעומק. שרה ממשיכה: "היפוך אותיות של המילה פחד הוא המילה דחף", היא אומרת. "אני מבינה שבמקום שקיים בי פחד זאת הזדמנות, דחיפה לעבודה ולצמיחה. חוויתי זאת במהלך חיי בקניית בית, בבניית בית, בחתונה באנגליה ללא המשפחה שלי, ביוזמה להקים מקום שאף אחד לא מבטיח לי שיבואו אליו.
העבודה המשמעותית היא לאסוף את האנרגיות המושקעות בפחד ולתעל אותן לעשייה". כמטפלת ומלווה את ודאי יכולה לתרום רבות מניסיונך בהתמודדות מול הפחד ובהפניית האנרגיות לכיוונים בונים. " כדאי תמיד לזכור שפחד הוא הזמנה. ליולדות שמפחדות מהלידה אני שרה את השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל", והן מצטרפות אל השירה. אני מבקשת מהיולדת לדמות את הציר לא ככאב, אלא כציר של דלת שפותחת, מזמינה. בזמן התהליך אני משוחחת עם היולדת על החובה להרפות ולעשות מקום למקום (לקדוש ברוך הוא), ויחד עם זאת להיות פעילה, נושמת ולא להגיע למצב של שכיבה חסרת אונים. חשיבות נוספת היא לאמונה של היולדת בכוחה ובידיעה שהקדוש ברוך הוא בחר בה להיות הרה, וכעת היא בשיאו של התהליך, מקום שרבות משתוקקות להגיע אליו.
בין ציר לציר אנו יוצאות בריקודים מתוך חוויה של שמחה בלידה ושל חיבור הגוף לקדוש ברוך הוא". מתי את פוגשת לראשונה את היולדת? "הקשר הראשוני נוצר עוד קודם, ובמהלכו אנו עובדות על בניית תוכנית לידה משותפת שמטרתה ליצור תיאום בין חלום הלידה לבין המציאות של חדרי הלידה. אנו עובדות על נשימות, תנוחות, תנועתיות והרפיה כדי לבסס שפה משותפת ללידה. אנחנו מתרגלות עיסוי כדי ללמוד את צורת המגע המועדפת על האישה. אני מעבירה לבני הזוג חומר כתוב וכמובן שומרת על זמינות גבוהה לאורך כל הדרך. אני רואה את ליווי הלידות כשליחות ומוכנה להגיע לכל מקום בכל שעה. בעבורי להיות חלק מן הלידה זה ממש להרגיש את נוכחות השם, ממש כבמעמד הר סיני וקבלת התורה".
האם היותך מטפלת בדיקור מסייע לתהליך? "אני משלבת בעבודתי דיקור לזירוז לידה ולשיכוך כאבים לצד אמצעים נוספים כגון רפלקסולוגיה, שיאצו, שמנים ותמציות צמחים. כמרפאה אני מטפלת בנשים וילדים, ואני תמיד אומרת שהקדוש ברוך הוא הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות.
הרצון להירפא צריך להגיע מצד המטופל, כיוון שהחלל בין הרצוי למצוי יוצר פער (חלל – ואז נוצרת מחלה), והעבודה היא לחזור למרכז ולאיזון". בית מחבר ועוטף שרה ואני חוזרות לאחור, לשנים שבהן עוד גרה המשפחה באנגליה. נראה שהשתלבו היטב בסביבה המקומית, ועם זאת החליטו לבנות בית בישראל. "השינוי חל ברגע שהיה לי ילד", מסבירה שרה את הסיבות שהביאו אותם להחלטה.
"התחלתי לגדל את אדם, ואני רואה שאת התינוקות סביבי ההורים סוחבים עם רצועות, אפילו קיבלתי כזו רצועה כמתנת לידה. כורכים את הרצועה סביב הילד, וברגע שהוא מתחיל ללכת מושכים אותו חזרה. כל כך הזדעזעתי מן הגישה הזאת, היא לא ישראלית כלל, ואני הרגשתי שהילד שלי צריך להיות צבר. הוא צריך לרוץ יחף, להתלכלך. אני לא יכולה לגדל אותו כמו שמגדלים את האנגלים.
אמרתי לאברהם שאני לא יכולה לגדל ילדים באנגליה. חמש שנים היינו שם, ועכשיו נהיה חמש שנים בארץ. נעשה ניסיון ונבחן איפה מרגיש לנו בית. אברהם הסכים, והגענו לארץ לניסיון בן חמש שנים שהפך לבית לחיים. חיפשנו אזור שיזכיר לנו את אנגליה, את הטבע, את הירוק, ולכן בחרנו בגליל, בכפר ורדים". איך נולד הבית המיוחד שלכם, הבית העגול? "רצינו בית שלא יהיה סתם עוד בית, אלא בית שיוכל לתת ביטוי לנשמה שלנו, לרגש שלנו ולחלום שלנו. פגשנו אדם שבונה בתים עגולים, והוא דיבר על הקו הנשי, הטבעי, על הרחם, על הקו המחבר והעוטף. הרגשנו שזה הדבר הנכון לנו ולבית העתידי שלנו. בתהליך שארך שלוש שנים אברהם הגיע אל השטח יום יום ובנה את הבית במו ידיו.
ממש כמו אברהם אבינו ההתבוננות שלו בעולם עוררה בו שאלות על בורא עולם. אנחנו לא יודעים להצביע מה במציאות הוביל אותו אל תוך תהליך החזרה בתשובה, אך כנראה שזה משהו בשהייה המנותקת, בבנייה, בקרבה לטבע, שגרמו לו לרצות לברר שאלות יסוד באמונה", היא מתארת. ואכן, אי אפשר להתעלם מן הצירוף המיוחד של השמות של שרה ואברהם. שילוב שמות בראשיתי, ומתלווה אליו נאמנות של "לך לך", היא אחריו והוא אחריה. במסירות ובשותפות גורל.
"בוקר אחד הוא הודיע לי שהוא נוסע לישיבת 'אש התורה' בירושלים ליום לימוד, אך בסופו של דבר הוא חזר אחרי שבוע תמים, ובסופו הוא בישר לי שבכוונתו לשמור תורה ומצוות. תגובתי לעניין הייתה מאוד צוננת: "מה זה קשור אליי? אני לא צריכה שום שינוי, ממש טוב לי בחיים". לא הרגשתי שום חיסרון, חיי היו מלאי עניין. הוא היה בדיוק בן ארבעים, ואומרים שבגיל ארבעים אנשים עוברים משבר. אני חשבתי לעצמי – כל אחד והמשבר שלו – יש מי שמפרק בית, ויש כאלה שמתאהבים בתורה ומצוות וזה בסדר. המשכנו לחיות יחד, כשהוא בתוך תהליך תשובה".
מתי התהליך שלו התחיל להשפיע גם עלייך? "לאט לאט התחילו שאלות ותלונות כמו: "למה הכפית הבשרית בתוך הכיור החלבי?" תלונות שנראו לי כהתעסקות בעניינים שוליים ולא חשובים. התהליך של אברהם התחיל להשפיע יותר ויותר על סדרי הבית. הצורך לחכות לו שיחזור מן התפילה, לשמור על הכשרות. מבחינתי שגרת חיי הופרעה. אמרתי לאברהם שאני מבינה שיש לו אהבה חדשה, ונראה שהגיע הזמן שתיפרדנה דרכינו, אך הוא נכון היה לוותר על הכול ובלבד שלא נפרד.
כשאברהם גילה נכונות לוותר על הכול עבורי, הבשיל בי הרצון לעשות ויתורים גם מצדי, והצעד הראשון היה לכסות את הראש, כשאני ממשיכה ללבוש מכנסיים, במחשבה שהשינוי מתחיל דווקא מהראש. הבנתי שהעבודה המרכזית שלי היא על האגו ועל הצורך שהכול ייעשה בדרכי שלי. בחרתי לעשות שינויים קטנים. הפסקתי לנסוע ברכב, כשבתחילה רכיבה על אופניים הייתה תחליף, וכך צעד אחר צעד התקרבתי.
לאורך כל הדרך אברהם תמך ולא לחץ ונתן לי להבשיל בקצב שלי, ויחד, בתהליך משותף, עשינו את השינוי בחיינו". לא אוכל לה לאחר חמש עשרה שנה של חיים זוגיים נישאו אברהם ושרה כדת משה וישראל. "שני הגדולים, אדם (21) ודניאל (18), היו בחתונה שלנו, והמעמד היה מיוחד ומרגש מאוד", היא מתארת. "לאחר החזרה בתשובה רצינו ילד נוסף, ונולד לנו נתן, היום בן שבע וחצי. אחריו נולדה לנו בת, אך היא עזבה אותנו כעבור תשעה שבועות. פליאה ז"ל נולדה בג'קוזי בבית, אך מאחר והשלייה לא יצאה הובהלתי לבית החולים ונותחתי. ההתאוששות הייתה לי קשה מאוד, היא ארכה תשעה שבועות, וברגע שאני התאוששתי פליאה נפטרה. אני מרגישה שזה ממש כמו שרה ויצחק בסיפור העקידה, מציאות שמשאירה מקום או לאם או לילד.
ברגע שמלאך האלוקים מצווה: "אל תשלח ידך אל הנער" וסכנת המאכלת מוּסרת מיצחק, שרה נפטרת מן העולם. כך גם אתי ועם פליאה שלי, אלא שאני התאוששתי והיא נלקחה".
כמה כאב יש במילים של שרה, וכמה עוצמה יש באישה הזו שיושבת מולי ומקבלת עליה את הדין הבלתי נתפס הזה. "עברנו משבר", ממשיכה שרה, "במשך קרוב לחמש שנים לא תפקדתי. עשיתי ולא עשיתי, חייתי ולא חייתי. בשלב זה עזבנו את הבית ועברנו דירה למעלות. חיפשנו חֶברה דתית לנתן, והרגשנו שמעלות נותנת מענה לצורכי היום-יום שלנו.
הבית העגול הושכר לכמה טיפוסים מרתקים, ובקיץ האחרון עזב הדייר האחרון, והבית עמד ריק. התעוררה השאלה מה עושים עם הבית. זה לא בית שאת רוצה למכור כי הנשמה שלך בבית הזה, כל טפח בו בנינו במו ידינו וכל עץ או פרח שתלו בידינו. "הקדוש ברוך הוא מעיר, מאיר, מנחה, מדבר, ובזמן שאנו חושבים מה לעשות עם הבית היה לי מקרה עם הבנים הגדולים שלי, הם אמרו משהו מאוד לא יפה על הבוכרים "הפרימיטיביים האלה", ומתוך כך אני הבנתי שהקדוש ברוך הוא מזמֵן לי עניין להתבוננות, משהו שקורה לי ממש תחת העיניים ומזמן אותי לעשייה.
כך נולד הרעיון להקים מרכז מורשת ליהדות בוכרה, מקום שיחשוף את ילדיי ואת הציבור כולו ליופי של הקהילה הזו. בחרנו לקרוא למרכז בשם 'פליאה', על שם פליאה שלנו, והחיבור הזה מדויק לנו". אני חושבת על הדברים שאמרה שרה על מילוי החלל שנוצר בתוכנו, שיש בכוחו להביא מרפא למחלה, ועל האופן שבו היא מילאה את חללי ביתה בחפצים היקרים ללבה ובעשייה משמעותית.
שרה מצביעה מעבר לוואדי הפרוש לרגלינו, לעבר בית העלמין. "היא קבורה פה בבית העלמין", היא אומרת, "אברהם בנה לה את המצבה, ובכל ראש חודש הוא הולך לבקר אותה, אבל אני לא. מבחינתי אני רוצה להמשיך אותה. אני רוצה לדעת שאם יש לי דרך לשמר את השם שלה ואת הביקור שלה כאן בעולם הזה – אז אני אעשה כל שבידי". שרה מספרת לי על מקור השם פליאה, ואני מצטמררת מתוכנו של הפסוק שממנו נלקח שמה: "פליאה דעת ממני נשגבה, לא אוכל לה" (תהילים קל"ט ו'). "ידענו את השם עוד לפני הלידה", אומרת שרה. "ידענו שאנחנו עומדים ללדת בת. כנראה שזה היה רצון ה', ואני מנסה להמשיך לחיות. פליאה תמיד תהיה חלק ממני, זה לא משהו שאפשר לקחת ממני, היא עדיין בתוכי. אבל את כל זה רציתי להביא לידי ביטוי, לידי עשייה, לידי חיוּת. מטרת
המקום היא שאנשים ידעו שאין עוד מלבדו, ומה שהקדוש ברוך הוא סובב – הכול לטובה. אני רואה פה שליחות, שעל ידי המקום הזה ועל ידי הסיפור האישי שלי אני יכולה להביא את האנשים לאהוב את מה שהם, לכבד את השורשים שלהם ולזכור מאין באו. לדעת שאסור לנו להתבייש, אסור לנו לנסות לכרות את הענף שישבנו עליו או ינקנו ממנו".
צעד שני במסע הנשי גלילי, ואני יוצאת מתוך הבית העגול נפעמת מן העוצמות, מן הכוחות, מן הרצון לאסוף את השברים, להיבנות ולבנות אחרים. פלא נשגב באישה נפלאה ובפליאה, בית מורשת ליהדות בוכרה. ayala.yvgi@gmail.com‏ לידים: "עשיתי ככל יכולתי כדי להיות כמו כולם, להיות ישראלית לכל דבר. התביישתי במראה של הוריי, לא הייתי מוכנה לדבר את השפה הבוכרית. נהגתי לומר שמשפחתי בוכרית ואני ישראלית" "פגשנו אדם שבונה בתים עגולים, והוא דיבר על הקו הנשי, הטבעי, המחבר והעוטף.
הרגשנו שזה הדבר הנכון לנו ולבית העתידי שלנו" "כשאברהם גילה נכונות לוותר על הכול עבורי, הבשיל בי הרצון לעשות ויתורים גם מצדי, והצעד הראשון היה לכסות את הראש, במחשבה שהשינוי מתחיל דווקא מהראש" "אני מרגישה שזה ממש כמו שרה ויצחק בסיפור העקידה, ברגע שסכנת המאכלת מוּסרת מיצחק, שרה נפטרת מן העולם.
כך גם אתי ועם פליאה שלי, אלא שאני התאוששתי והיא נלקחה"
השארת תגובה